בעבודה שלי אני מייצרת את היכולת לדבר עם החומר תוך יצירת קולקציית טקסטילים ניסיוניים אשר מנסים לפענח ולהסביר את אופי האופנה הישראלית ואת המגמות השולטות בה כעת על ידי תרגום נתונים מתוך השדה לתוך שפה ויזואלית טקסטילית חדשה

 

בגד הוא מעצב זהות בעל יכולת תקשורתית גדולה להעביר מסרים ברורים או מרומזים על האדם/חברה הלובשים אותם. זהו תחום גדול, דינאמי ועשיר, חסר חוקים קבועים לפענוח  ולכן ניתוח שלו תמיד יהיה סובייקטיבי ותלוי הקונטקסט בו הוא מופיע

הדפוסים שלי בנויים מתוך מענה לשאלות של מעמד, נורמות חברתיות, פתיחות ותפיסות אסטתיות ואידיאולוגיות של גוף וצורה על ידי תשובות של שימוש בצבע, אופי הסגנון, מבניות הבגד, שימוש בחומרים והרגלי הצריכה.

 

אני שואלת לתופעות הלבוש המוכתבות על ידי המעצבים, במקביל ללבוש החברה הלכה למעשה תוך תנועה בתווך בין כלים אנלוגים ודיגיטלים 

מצד אחד אני עושה איסוף אנלוגי של דימויי העיצובים ובונה אותם לדפוס על ידי שימוש בקוד. ומצד שני עושה הדמיית מידע מודרכת על ידי בניית מעבדת טקסטיל בה כל מבקר בתערוכה ינתח את הבגדים שלגופו ויתרום את חלקו ליצירת דפוסים של הזמן במקום 

 

זהו פיילוט על ניתוח האופנה המקומית שארצה להציג בגלריות, מוזיאונים ומרחבים ציבוריים , בארץ ובעולם על מנת לאסוף טקסטילים של אנשים ומקומות ולבדוק את היכולת שלהם לשמש גם ככלי היסטורי ארכיאולוגי. עד כמה זהות החברה יכולה להשתקף בהם, איפה ומתי אנחנו דומים האחד לשני או שונים ממנו. האם וכיצד טקסטיל של מבקרי בית הנסן יהיה שונה מטקסטיל של צרכני שוק מחנה יהודה ושונה מטקסטיל של סטודנטים ללימודי מדעי המחשב באוניברסיטה העברית 

 

מהלך זה של תרגום מידע אל תוך טקסטיל מעמיד אותי מול שאלת משמעות הטקסטיל של היום, מדוע נותרנו רק עם רצון לערכים של יופי ואסתטיקה ולאן נעלם הרצון להשתמש במדיום על מנת להעביר מידע וללמוד על רוח התקופה והאנשים שחיו בה. בעבודה הנוכחית אני מתחילה את דרכי במחקר כיצד זהות של מקום באה לידי ביטוי בטקסטילים שלו